הלובן מן האיש וכו'. משום דקאמר אזניו קטנות ניכר שאמו סוס מייתי להא שמצד האם בא העור והבשר של הגוף והאברים ולפיכך ניכר בהאברים אם אמו סוס או לא:

ואלו הן הסימנין. גרסי' להא לעיל פ''ח דברכות בהלכה ה' דקאמר פרד אלו היימים שחציו סוס וחציו חמור ואלו הן הסימנין להכיר לאמו וכן הכא לר' יהודה:

אין בעיתון מיזבון מולוון. אם אתם רוצים לקנות הפרדות וכן הוא בלע''ז מולוי''ן ולהשים אותן במרכבה תראו שלא יהו כלאים וכל שאזניהם קטנות הן מאם סוסיא ואביהן חמור וכשהסימנין ניכרין אין חוששין לאביהן:

מודים חכמים לר' יהודה בסוס בן סוס בן חמור. כלומר כשזה הסוס נולד מן האם הסוס והוא גם בן חמור שאביו חמור עם זה השני שהוא חמור הנולד מן האם החמור והוא גם בן סוס שאביו הוא סוס בזה מודים לו שאסורין זה עם זה דלא פליגי אלא כשאמותיהן לבדן הן שני מינין שזה מן האם הסוס וזה מן האם חמור ואביהן לא ידעינן מנו אבל הכא אנו יודעין ודאי אביהן שזה חמור וזה סוס ומיהו זה א''א לפרש כן שהרי כל הפרדות הם כן מצד אחד סוס ומצד אחד חמור וכשאמו של זה סוס א''כ בודאי אביו חמור וזה אמו חמור א''כ בודאי אביו סוס ובהא פליגי חכמים ואמרי כל מין פרדות אחד לכך נראה לפרש דה''ק בסוס בן סוס בן חמור היינו כשחמור ילדה כמין סוסיא ועל אותה הסוסיא בא חמור ונולד זה והוא סוס נמצא זה הפרדה הוא חמור גמור מב' צדדין שהרי אביו חמור ואמו אע''ג שהיא מין סוס מ''מ נולדה מן החמורה והרי היא חמורה ממש ואף שנראית כמין סוס ומפני כך הפרד הנולד ממנה נראה כסוס וכן זה השני הוא חמור בן חמור מצד האם והאם בן סוס שאמה היתה סוס וילדה כמין חמור וכשבא עליה הסוס נולד זה הפרד ודומה לאמו החמור והרי הוא סוס גמור שאמו הנראית כמין חמור היא נולדה מן הסוס והשתא שפיר קאמר דבהא מודים חכמים לר' יהודה שאסורין זה עם זה:

בני עזים בני רחלים אסורין זה עם זה. ומשום דקשיא מאי קמ''ל הני כלאים ממש הן הלכך מפרש לה:

ולא כן אנן אמרין. כלומר דעל כרחך דלא כן אנן אמרין אלא בכה''ג כדלעיל וה''נ כן עז בן אם עז והיא בן רחל שרחל אחת ילדה כמין עז והרי הוא רחל עם רחל שהיא נולדה מן רחל ואותה האם נולדה מן העז והרי היא עז וקמ''ל דאף שנראית כמין זה מ''מ אחרי אותה האם אנו הולכין שילדה כמין אחר והרי הן כלאים זה עם זה:

ואדם מותר עם כולן. כדדריש בגמ' לא תחרוש וכו':

ערוד. חמור הבר. והוי כלאים עם החמור להתנא דהתוספתא בפ''ק:

כלב מין חיה. ונ''מ לענין מקח וממכר ולענין מתנה וכן במקדיש שאם כתב לכל חיה שברשותו וכן לכל הני דקחשיב במתני' ואין הלכה כר''מ:

מתני' שור בר. הגדל במדבר מין בהמה ונ''מ לענין כלאים דאם מין בהמה הוא הרי הוא שור ואינו כלאים עם השור ואילו לר' יוסי כלאים הוא והכי אמר בגמ' וכן לענין חלבו דאם מין בהמה חלבו אסור ואם מין חיה הוא מותר וכן לענין כיסוי ואין הלכה כר' יוסי:

חולדת הסנאין ר' יוסי אומר בש''א וכו'. דמספקא להו אם ממין חיה ונבלתו מטמא בכזית ומטמא במשא לטמא אדם לטמא בגדים כנבלת בהמה וחיה או אם מין שרץ הוא ומטמא כעדשה במגע אבל לא במשא ואין הלכה כר' יוסי:

וחולדת הסנאין. חולדה הגדילה בסנה והיא כמיני השועלים:

הקופד. הוא אריצ''ו בלעז והוא מלא קוצים וחדודים כמחטות כדתנינן ולא פרה בעור הקופד וטבעו של זה כשנוגעין בו כופל עצמו ומכנים ידיו ורגליו בבטנו ונעשה ככדור והוא ממין חיה:

רבי יוסי אומר מטמאות באהל כאדם. דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה לרבות האדם שגדל על פני השדה ואין הלכה כרבי יוסי:

ואדני השדה חיה. מפרש בגמ' שהוא ממין החיה הדומה לאדם ונקרא בר נש דטור ומטיבורו יוצא כמין חבל ומחובר בארץ וזהו חיותו והוא אוכל מן העשבים שסביב החבל וכשנפסק מזה החבל מיד הוא מת:

מתני' הפרוטיות אסורות. פרוטיות הן ממין הבא משני מינין שיש בהן צד סוס וצד חמור:

והרמך. הוא מין ממין הסוסים ומפ' בגמ' כדכתיב בני הרמכים והם כולם מין אחד לפיכך מותר זה עם זה:

גמ' רמכה דלא כלינס. הוא קטן בשנים שעדיין לא הורגל במתג ורסן כמה דתימר בני הרמכים. כלינס מלשון מתג ורסן כך פירש בערוך. ובמדרש ילמדנו וישם ה' דבר בפי בלעם נתן לו המקום כלונס וכלמו ובאבות דר' נתן אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה למה הוא דומה לסוס שיש לו כלינס ושאין בו מעש''ט דומה לסוס שאין לו כלינס כיון שרוכב עליו זוקרו בבת ראש:

טעמיה דר' יוסי. משום דכתיב וכל אשר יגע וכו':

ייסי ערקיי. כך היה שמו ומפרש מהו אדני שדה בר נש דטור וכו' כדפרישית במתני':

הירודות וכו'. תוספתא פ''ה:

מתני' אינו אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים. דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו פרט הכתוב צמר ופשתים דוקא אבל שאר מינין לא ובגמ' יליף להמקרא דאינו נקרא צמר אלא של רחלים ואילים בלבד:

ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. כדכתיב והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים:

אין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא צמר ופשתים. דכתיב בבגדי כהונה שש ובד וזהו פשתן שעולה בד בבד שאין שני קנים עולין מגרעין אחד אלא קנה יחידי מכל גרעין וכתיב באבנט תכלת והוא צמר צבוע בדם חלזון וארגמן הוא צמר צבוע בצבע אדום שקרוי ארגמן והוא לאכ''א בלעז ותולעת שני הוא צמר צבוע בצבע אדום שקורין כרמז''י:

שטרפן. שעירבן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר לערב עמהן פשתן לפי שצמר הרחלים המועט נתבטל ברוב של הגמלים:

וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה. אם רוב מן הקנבוס מותר לערב צמר עמהם:

מתני' השיריים והכלך. מיני משי הן וכדמפרש בגמרא:

מפני מראית העין. שיש בהן שדומה לצמר ויש שדומה לפשתן:

ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא אם הן קשים אבל אם הן רכים אע''פ שמן התורה אינו אסור אלא העלאה ושהיא דרך לבישה וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים דכתיב לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אבל מדברי סופרים החמירו ואמרו אפי' עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהן כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו:

אין עראי לכלאים. דלבישת עראי לבישה היא:

אפילו על גבי עשרה. ואף על פי שאינו נהנה מן הכלאים:

אפילו לגנוב את המכס. שלא יכירו בו שהוא יהודי או במקום שפורעין המכס מבגדים וכשהוא לובשו אינו נותן מכס:

ואדם מותר בכולן. מ''ט משום דכתיב לא תחרוש בשור וחמור שהאדם הוא שלא יחרוש בשני מינין אבל אתה חורש בשור עם האדם או בחמור ואדם:

הדרן עלך כלאי הכרם

אווז עם אווז מדבר כלאים זה בזה. אלא אווז. הישוב עם אווז הים מהו:

ולא ידעינן מאן תנא. בשם מי הוא ששנה זה דק''ו מאווז עם האווז הבר ששניהם ביבשה ואת אמר כלאים אחד מיבשה עם אחד בים לכ''ש:

ואלין דמתרגמין. בקרא דז' מיני חיות איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר והתרגום על דישון ותאו ורימא ותורבלא וזהו כר' יוסי דתור ברא מין חיה הוא:

הא שור עם שור הבר. כלומר דהא שמעינן לת''ק דמתני' דאינן כלאים ודלא כר' יוסי דר' יוסי אמר כלאים כדתני בתוספתא בפ''ק דשור עם שור הבר וחמור עם הבר כלאים זה בזה וקמ''ל דהאי תנאי דתוספתא ר' יוסי הוא:

גמ' רבנין אמרין מיכא הוה. מכאן בישוב היה זה השור הבר וערק לתמן למדבר והלכך קסברי מין בהמה הוא ור' יוסי קסבר דעקריה מהמדבר הוא:

א''ל ר' מנא והכתיב. בד''ה ויעש את בית קדש הקדשים ארכו על פני רוחב הבית אמות עשרים ורחבו אמות עשרים ושם לא הוזכר דביר אלמא דבית קה''ק הוא עשרים אמה וגו' מלבד הדביר וא''כ הדא אמרה מבחוץ הוא הדביר ואכתי מספקא לן דחד קרא משמע הכי וחד משמע הכי:

מן מה דכתיב. במלכים ויבן לו מבית לדביר לקדש הקדשים וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפני אלמא דמבית לדביר והוא הכותל המפסיק והוא בכלל זהו קדש הקדשים והדביר הוא בחשבון של לפני ולפנים שהרי הארבעים אמה שהוא ההיכל לפני לפי משמעות הכתוב הוא חוצה לו הדא אמרה שהדביר והוא אמה טרקסין נחשב מבפנים:

מהו ואמה טרקסין. מהו הלשון של טרקסין ומפרש רבי יונה בוצרייה טריכסון. כלומר על שם הספק נקרא כך כאדם האומר מה זה מבפנים או מבחוץ אם קדושתו כלפנים שהוא בית קודש קדשים או קדושתו כהיכל שהוא מבחוץ ממנו ואותו אמה היה כותל מפסיק בין הקדש ובין קדשי קדשים:

ואנדרוגיניס באדם. דמספקא לן אם זכר או נקבה וכן כוי בחיה אם מין חיה היא או מין בהמה אלו שלשה לד''ה הן בספק. ואמה טרקסין. דתנן בפ''ד דמדות אמה טרקסין וכ' אמה בית קדשי קדשים ג''כ בספק הוא כדמפרש לתמיה:

פול מצרי בזרעים. לעיל בפ''ג בהל''ב מייתי לה התוספתא האפונים הגמלונים ופול המצרי שזרען לזרע אין זורעין אותן בערוגה זרען לירק זורעין אותן בערוגה ומשום דמספקא לן אם מין ירק או מין זרע הוא והא דלא חשיב אפונים הגמלונין משום דבמתני' התם קתני סתמא אפונים הגמלונין מין ירק:

חולדות הסנאים וכו'. כדאמר ר''י במתני':

כלי חרס בכלי נתר כב''ש. תוספתא דריש פ''ב דכלים כלי נתר בש''א מטמאין מתוכן ומאוירן ככלי חרס ומאחוריהן ככלי שטף וב''ה אומרים כלי נתר הרי הן ככלי חרס לכל דבר:

ששה ספיקות הן. ושלשה לב''ש כדחשיב ואזיל הצלף לב''ש ספק אילן ספק ירק כדגרסי' לעיל סוף פ''ה הצלף בש''א כלאים בכרם וכו' הכל מודים שהוא חייב בערלה ומשום דמספקא להו לב''ש ס''ל לענין כלאים לחומרא דכמין ירק חשבינן ליה ולענין ערלה מין אילן הוא ולב''ה אמרינן התם דכאילן הוא כל דבר: